חייבים להדגיש: ממש כמו בבישול במטבח – יש טעמים שונים בעיצוב סאונד ובמוסיקה: ב'מָייקינג', במיקסינג וגם באקוסטיקה. מאז שנות החמישים המיתולוגיות בהן התגבשו כמה מן האולפנים האגדיים – האופנה בדיזיין של חללים אקוסטיים השתנתה מאוד, התקדמה, חזרה לעצמה בהבלחות של 'רטרו' והניסוי והתעיה עדיין נמשכים – וטוב שכך.

האופנה יכולה אולי להשתנות: לא כן האוזן האנושית והפרוססור המטורף שמאחוריה, המוח האנושי. האוזן שלנו היא 'פּיק-אפּ' רגיש ומתוחכם שמשדר 24/7 ב-360 מעלות למרכז שליטה שיודע לזהות כיוונים, עומק ומרחק, ספקטרום תדרים, מעטפת צליל ורמת הדהוד, ובזכותם אתם מבדילים בין סנייר לבייס דראם, בין ג'ון לפול, בין שושנה דמארי לאדל או בין ישראל גוריון לבני אמדורסקי…

קשה עד כמעט בלתי אפשרי לרמות את האוזן: היא פשוט חכמה מדי. המשימה מס' 1 של המעצב האקוסטי היא לקיים איתה דיאלוג מתמיד, להבין מה היא אוהבת ובעיקר מה לא…

ב'שירותי צליל ואקוסטיקה', שהתחילה את דרכה בניו יורק סיטי ב-88' ועשתה בשנת 91' עליה לארץ ישראל – אנחנו מגיעים אל הקונספציה האקוסטית מעמדתו של משתמש-הקצה: המוסיקאי. אנחנו יודעים להתאים את הביצוע של החלל לאופי למוסיקה המנוגנת בו: החל מ'צ'יימברים' שמיועדים למוסיקה קלאסית עם 'זנב' קל של הדהוד בארוקי, המשך בחללי רוקנ'רול פאנצ'יים ומתגמלים לאוזן, וכלה ב'מיקסינג סוויט'ס' וחדרי עריכה מאוזנים אקוסטית המאפשרים עבודה נעימה ומתמשכת ללא תופעות של Ear Fatigue, תששת האוזן, הנגרמת מתוצאה של עבודה בחללים עוינים אקוסטית שמחייבת את הטכנאי/מוסיקאי למאמץ זיהוי והפרדה בלתי פוסק.